לחם ושושנים

אינני שואפת לצייר את החיים או את המוות, אלא ליצור סצנות המשלבות פנטזיה של רגעים גבוליים. רגעים המובילים לעיתים למקום של סוף העולם, ויחד עם זאת מגלמים את האפשרות לבריאה מחדש. מה שמנחה אותי הוא המחשבה על הציור כמרחב של חיפוש מתמשך: לא חלון החוצה בלבד, אלא גם ראי פנימי. מקום שבו הגוף והזיכרון נפגשים, לא מתוך רצון להבין, אלא מתוך צורך להרגיש ולשהות. כל נגיעה במצע היא פעולה של חיפוש, אחר צורתה של הטרגדיה, ומתוכה גם אחר צורתו של היופי