מסורת לחם ושושנים
"…האישה העובדת מבקשת את הזכות לחיות, ולא סתם להתקיים – יש לה זכות לחיות כפי שלאישה עשירה יש זכות לחיות, ליהנות מהשמש, ממוסיקה, מאמנות. אין לכן דבר שאין גם לאחרונת הפועלות הזכות ליהנות ממנו. הפועלת זקוקה ללחם, אבל היא זקוקה גם לשושנים…"
בנאומה זה טבעה המנהיגה האיגוד-מקצועית, הסוציאליסטית והפמיניסטית, רוז שניידרמן, את הביטוי שהפך לסמל לתנועת הנשים ותנועת הפועלים בראשית המאה ה-20 ועד היום.
רוז שניידרמן
שניידרמן היתה בתם של מהגרי עבודה יהודים פולנים. הרקע לפועלהּ הינו הצמיחה המהירה של התעשייה האמריקאית בראשית המאה הקודמת, ובפרט תעשיית הטקסטיל. נשים מהגות נהרו ליבשת המתפתחת ממזרח אירופה הענייה, ומצאו פרנסה בדוחק בסדנאות היזע של ניו-יורק, שיקגו ומסצ'וסטס, בתנאים מחפירים.
בין הפועלות היתה גם אמהּ של שניידרמן, שנאלצה לפרנס בעצמה את ילדיה לאחר מותו בטרם עת של בעלה. וכך גם רוז הצעירה נאלצה לגדוע את לימודיה באבם לטובת עבודה במפעל טקסטיל.
בשנת 1903 הובילה שניידרמן התאגדות של פועלות המפעל בו עבדה, והחלה את דרכה הארוכה כמנהיגה פוליטית ומובילת שינוי, הן לטובת פועלות הטקסטיל ופועלים בכלל, והן לטובת זכות בחירה וזכויות כלכליות לנשים.
בשנת 1909 לקחה שניידרמן חלק פעיל בהנהגת התקוממות ה- 20,000 – שביתת פועלות הטקסטיל בניו-יורק בדרישה להפסקת תנאי העבדות והניצול, שכללו עבודת ילדים, שכר רעב, ותנאי בטיחות רעועים; שביתה שזכתה לתגובה קשה ואלימה מצד בעלי המפעלים, המשטרה ובתי המשפט.
הפועלות במפעל טריאנגל בלואר איסט סייד היו מאחרונות הפועלות לעמוד כנגד בעלי המפעלים במהלך התקוממות ה- 20,000, בתגובה ליחס הקשה במיוחד של בעלי המפעל. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1911, פרצה השריפה במפעל טריאנגל, שהביאה למותם של 149 פועלים, ברובם נערות יהודיות. כנהוג באותה תקופה – דלתות המפעל היו נעולות, כדי למנוע מהפועלות לגנוב או לצאת להפסקה. הנהלת המפעל הספיקה לברוח לגג הבניין, אך 60 פועלות נאלצו לקפוץ מהחלונות אל מותן, בעוד היתר נחנקו למוות.
בהפגנה שבעקבות ההלוויות נשאה שניידרמן את אחד מנאומיה המפורסמים:
"אני אבגוד בגופות השרופות אם אני אדבר על סולידריות… החיים של גברים ונשים זולים כל כך, והרכוש מקודש כל כך. יש רבים כל כך מאיתנו על כל עבודה, כך שזה לא משנה אם 146 מאיתנו נשרפים למוות… בכל פעם שהפועלים מוחים כנגד התנאים הבלתי נסבלים, היד הקשה של החוק מקבלת רשות להפעיל מכבש לחצים כבד… ולדחוק את הפועלים בחזרה לאותם תנאים בלתי אפשריים. אני לא יכולה לדבר אתכם על סולידריות. יותר מדי דם נשפך. אני יודעת מניסיוני שעל הפועלים להציל את עצמם. הדרך היחידה לעשות זאת היא בעזרת תנועת מעמד פועלים חזקה."
בעקבות האירועים הקשים, מאבק פועלות הטקסטיל צבר תאוצה ותמיכה ציבורית, והוביל לביסוס האיגוד המקצועי הענפי, ולחוקי עבודה רבים המוכרים עד היום ומגנים על זכויות סוציאליות של העובדים ותנאי הבטיחות במקומות עבודה.
שניידרמן היתה גם פעילה פמיניסטית מובילה למען זכויות כלכליות לנשים וזכות ההצבעה. בתגובה לטענה שהופנתה כנגד המאבק על ידי סנטור, ולפיה כניסה של נשים לזירה הפוליטית תוביל לאובדן העדינות והקסם של נשים, השיבה שניידרמן כי:
"יש נשים במפעלי המתכת שעובדות כשהן מעורטלות על המותניים בגלל החום, אבל הסנטור לא אומר דבר כנגד אובדן הקסם שלהן. הן צריכות לשמר את העדינות והקסם ולעבוד במפעלים. כמובן שהסיבה שהן מועסקות במפעלים היא שהן זולות יותר ועובדות שעות ארוכות יותר מגברים. נשים במכבסות למשל עומדות 13 ו-14 שעות על הרגליים באדי הקיטור ובחום הנוראי כשידיהן בעמילן חם. נשים אלה לא יאבדו מיופיין ומקסמן אם ישימו פתק הצבעה בתיבת הקלפי פעם בשנה, לא יותר מאשר הן יאבדו אותן כאשר הן עומדות במפעלים או במכבסות כל השנה. אין תחרות קשה יותר מהתחרות על לחם".
שביתת לחם ושושנים – שביתת הטקסטיל של לורנס
ב- 12 בינואר 1912 פרצה בלורנס, מסצ'וסטס, שביתה של פועלות טקסטיל, רובן מהגרות. בתוך שבוע הצטרפו לשביתה פועלי העיר, ובשיאה שבתו 25,000 פועלים במשך כחודשיים.
השביתה הפכה לאחד האירועים המכוננים בתולדות המאבק המעמדי, בעקבות שיתוף הפעולה בין נשים וגברים, ובין מהגרים בני עשרים וחמישה לאומים שונים.
שביתת לורנס מכונה לעתים גם שביתת לחם ושושנים, שכן זאת הסיסמא שאימצו השובתים כסיסמא המאחדת של המאבק.
לחם ושושנים / ג'יימס אופנהיים
הסיסמא לחם ושושנים היוותה השראה לשירו של ג'יימס אופנהיים מ- 1911.
As we come marching, marching in the beauty of the day,
A million darkened kitchens, a thousand mill lofts gray,
Are touched with all the radiance that a sudden sun discloses,
For the people hear us singing: "Bread and roses! Bread and roses!"
As we come marching, marching, we battle too for men,
For they are women's children, and we mother them again.
Our lives shall not be sweated from birth until life closes;
Hearts starve as well as bodies; give us bread, but give us roses!
As we come marching, marching, unnumbered women dead
Go crying through our singing their ancient cry for bread.
Small art and love and beauty their drudging spirits knew.
Yes, it is bread we fight for—but we fight for roses, too!
As we come marching, marching, we bring the greater days.
The rising of the women means the rising of the race.
No more the drudge and idler—ten that toil where one reposes,
But a sharing of life's glories: Bread and roses! Bread and roses!
השיר פורסם פעם נוספת לאחר מלחמת העולם השנייה, ומאז זכה למספר לחנים וביצועים:
לחם ושושנים הוא שמו של סרט של הבמאי הבריטי קן לואץ' משנת 2000, המתאר את מאבקם של שני מהגרי עבודה מקסיקנים בלוס אנג'לס להקים איגוד מקצועי.
באחד משיאיו של הסרט האנגלי גאווה, שיצא בשנת 2014 ומתאר את הסולידריות בין מאבק הכורים בוולש והמאבק לשוויון זכויות לקהילת הלהט"בים בלונדון, נראות נשות קהילת הכורים שרות את השיר לחם ושושנים בבניין איגוד הכורים המקומי במהלך שביתת הכורים הגדולה בשנות השמונים תחת שלטונה של מרגרט תאצ'ר.