לחם ושושנים

פורסם באתר אתגר ביום 27.06.11

מאת: דני בן שמחון

שלוש תערוכות יחיד: פטמה שנאן – ארגמן, יעל יוהס – ברמודה, עלמה שניאור – עבודות וידיאו. הגלריה לאמנות במרכז ההנצחה בקריית טבעון, אוצרת: טלי כהן גרבוז, 28.5.11-9.7.11

שלוש תערוכות של שלוש יוצרות צעירות, מוצגת במקביל בגלריה של מרכז ההנצחה בקריית טבעון. לכאורה, אין קשר בין התערוכות, אומרת טלי כהן גרבוז, האוצרת הראשית של הגלריה, בשיח גלריה שנערך ב-28 במאי, לרגל פתיחת התערוכות, בהשתתפות האמניות ובני משפחותיהן. אבל, במבט מעמיק יותר, שלושת האמניות מציעות נקודת מבט אישית, כל אחת על הסביבה הקרובה אליה. כל אחת מהן חושפת לאור השמש את האלמנטים החבויים במרחב האפל שבין האני לחברה.

יעל יוהס, מציגה קבוצת צילומים בהם היא מציעה "יומן מסע בין חוץ לפנים, בין העולם הממשי למדומיין", כפי שמסבירה גרבוז. הצילומים של יוהס מראים נופים אורבאניים, שמצליחים לשקף עולמות פנימיים, ובו בזמן נראים כאילו הם לקוחים ממקום אחר.

שבע עבודות הווידיאו של אלמה שניאור, מכילות, בין היתר, מבט אירוני על האישה בתוך הבית. גרבוז בחרה את העבודות הללו מבין עבודות שצולמו על ידי האמנית בשנים האחרונות. שניאור יוצרת בטכניקת עבודה ייחודית, אותה היא מכנה "כוריאוגרפיה של צילומים". למעשה, סרט הוידיאו נבנה ממאות או אלפי צילומי סטילס, אותם היא מחברת אחד לשני ברצף.

ציוריה של פטמה שנאן מכילים שני אלמנטים מרכזיים בתרבות המזרח תיכונית: שטיחים ומסבחות. בדף המידע שמלווה את התערוכה מסבירה האוצרת, כהן גרבוז: "איך מדברים על תפקידי הנשים בחברה מסורתית פטריארכאלית. המכחול אינו נשק ואפילו אינו נול אריגה. הוא חסר פונקציה ותועלת מלבד סיפוק צרכי הרוח של המצייר והצופה. מעשה הציור של פטמה שנאן, למשל, הוא מלאכת כפיים חתרנית, המעלה אל פני השטח את היופי לצד הצער, באופן שאפשר לדבר על שניהם."

לפרוץ את גבולות השטיח

האמנית פטמה שנאן, תערוכת יחיד – ארגמן, גלריה לאמנות במרכז ההנצחה בקרית טבעון.

פטמה שנאן, סיימה ב-2010 בהצטיינות לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. כפרס על הישגיה הלימודיים, היא קיבלה הזדמנות להציג תערוכת יחיד ראשונה בגלריה לאמנות במרכז ההנצחה בקריית טבעון.

למרות גילה הצעיר (בת 25), הספיקה שנאן להציג את עבודותיה במספר תערוכות קבוצתיות, ביניהן, "פנים אל פנים", תערוכה משותפת של בוגרי לימודי אומנות בבצלאל, אורנים ואוניברסיטת חיפה. התערוכה הוצגה בכנסיה המורמונית בירושלים. עבודותיה של שנאן הוצגו גם בתערוכה השנתית של "לחם ושושנים" בגלריה מנשר בתל אביב, בסלון יפו לאמנות פלסטינית, ב"אדום מתוק ושביר" במרכז לתרבות ואמנות בנצרת, בגלריה גבו ובגלריה דניאל בתל אביב.

בתערוכה ארגמן שבגלריה בטבעון, מציגה פטמה שנאן 15 ציורי שמן על בד, אשר צוירו בטכניקה פיגורטיבית של ציור מתוך התבוננות. העבודות לוקחות את הצופים למעין סיור יומי שטוף שמש בסמטאות כפר הולדתה, ג'וליס, אשר בגליל העליון, בו היא מתגוררת עד היום.

ברוב הציורים מופיעים שטיחים צבעוניים מסורתיים. חלקם ממוקמים במקומם הטבעי, בתוך הבית, ואחרים תלויים במרפסת, כאילו לאוורור, ומעטרים את בתי השכונה. במבט ראשון, נראים הציורים של שנאן תמימים ונעימים לעין. ציורי שמן עתירי צבע ואור, השטיחים מצוירים בפרטי פרטים, לעיתים אפילו בצורה מוגזמת, כמו נארגים מחדש באמצעות המכחול. אבל אז, כאילו להתריס, אנחנו מבחינים בילדה המשרטטת משבצות של משחק קלאס על גבי השטיח היקר, או בדיוקן האמנית עומדת חשופה לשמש לצד שטיח אדמוני, בשיער גלוי ללא כיסוי ראש ובראש מורכן.

ש. מה משמעות שם התערוכה, ארגמן ?

שנאן: עבדתי על התערוכה הזאת מאז סיום לימודי בחודש יולי 2010 ועד סמוך לפתיחת התערוכה בחודש מאי 2011. התערוכה מבוססת על סדרה של עבודות שעשיתי במהלך שנת הלימודים השלישית והרביעית באורנים. בזכות פרס עידוד היצירה שקיבלתי, יכולתי להמשיך ליצור בסטודיו באורנים למשך שנה נוספת לאחר סיום לימודי ולעבוד על הכנת התערוכה, וכן לבחור אמן מנחה מבין מורי המכללה והעדפתי את האמנים פריד אבו שקרה ואלי שמיר.

שם התערוכה מצביע על הצבע הדומיננטי שמופיע בשטיחים שציירתי. ארגמן הוא גוון של הצבע האדום, שמכיל בתוכו ניגוד פנימי. מצד אחד הוא צבע של תמרורי אהרה והרתעה, ומצד שני הוא צבע של אהבה וחיים. הניגודיות הזאת מתאימה לניגודיות של הציורים. הצבע והיופי של השטיח מתגלים כמתעתעים כאשר מתקרבים ורואים מה באמת קיים שם. התודעה מתהפכת כשמבינים שמאחורי היופי של השטיחים והאורנמנטיקה יש משהו אחר."

ש. מה מייצגים עבורך השטיחים ?

שנאן : ציורי השטיחים הם פיתוח של נושא שהתחלתי לעסוק בו בשנה השלישית ללימודי. זה התחיל מילדה מציירת קלאס על כביש אספלט, ועבר לילדה מציירת בגיר על השטיח. בחברה הדרוזית בה גדלתי זה דבר אסור. השטיח הוא פריט יקר ערך, היחס אליו הוא לרוב אינו פרופורציונאלי, אסור לדרוך עליו, אסור שיתלכלך, הנשים מטפלות בו באובססיביות, מנקות, מנערות, מברישות. זה הפך לסוג של מנהג, בו לעיתים קרובות הנשים מוציאות את כל השטיחים החוצה לאוורר אותם, כדי שייראו טוב ויבריקו. הפגיעה בשטיח יכולה להיתפס כמרד, מרד של ילדה שלא נותנים לה "לשחק בחוץ", שזה מבחינתי דבר טבעי ובסיסי בהתפתחות ובצרכים של כל ילד."

בשיח גלריה שהתקיים בפתיחת התערוכה סיפרה אחת האורחות מכפר מוסלמי בגליל : "בשטיחים שלנו יש יותר ויטמין די מאשר בגוף של הנשים, כי הם זוכים לחשיפה לשמש ולטיפול טוב יותר מאשר אנחנו". "אני מזדהה איתה מאד," אומרת שנאן. "העבודות שלי מתעסקות בדיכוי של הפרט ובמיוחד של האישה בחברה הפטריארכאלית, הערבית והדרוזית בה אני חיה, ובמזרח התיכון בכלל. מגדלים אותנו כדי שנמשיך את המסורת, נמלא את הציפיות של החברה. זה נכון לגבי הצעירים כולם אבל במיוחד סובלות מכך הנשים. החברה שולטת באישה באמצעות לחצים חברתיים ומסורת, ולא מתייחסת אליה כאל אדם חושב בעל זכות בחירה".

"ציור השמן הוא טכניקה מערבית, אבל השטיח הוא סמל של המזרח, כמו האורנמנטיקה והצבעוניות. השילוב הזה מייצג למעשה את הדיאלוג שלי בין מזרח למערב. זה אינו דיאלוג גיאוגרפי בלבד, אלא דיאלוג בין ניגודים. אני גרה בג'וליס (מזרח) ואת השכלתי קיבלת באורנים (מערב), השילוב הזה נמצא בתוכי. הוא מתבטא במפגש עם אנשים, בתקשורת, בתרבות, בשפה, הכל אצלי מעורבב, ואף פעם לא יהיה טהור לכאן או לכאן. גם לתקשורת האלקטרונית יש תפקיד מפרה, וגם למפגש בין אנשים מתרבויות שונות, יהודים נוצרים, אירופים וערבים. דרך הרשתות החברתיות אני מדברת עם יוצרים ואנשים מכל העולם, וזה מעשיר ומסקרן אותי. אני כל הזמן לומדת דברים חדשים ומאמצת אותם לתוך האמנות שלי."

ש. צעירים רבים יוצאים היום לרחובות לדרוש שינוי. מה דעתך על המהפכות החברתיות בעולם הערבי שסביבנו?

שנאן: "מה שקרה בטוניס ובמצרים הפתיע אותי מאד. צעירים, נשים, ילדים, כולם יצאו החוצה ואמרו את האמת בלי פחד. סוף סוף קרה מה שהיה צריך לקרות מזמן, שאנשים, ובמיוחד הצעירים, יתגברו על מחסום הפחד ויגידו מה שיש להם להגיד. זה המצב שאני רוצה שיהיה כאן, בחברה שלנו, שאנשים יוכלו להגיד בלי פחד מה שהם חושבים."

ש. איך הגעת לאמנות ?

שנאן: "תמיד נמשכתי לאמנות וראיתי את עצמי כציירת. אמא שלי היא אמנית המציירת על ויטרז'ים ועל רהיטים, ובעלת גלריה בה היא מציגה את עבודותיה. אחי הוא צייר קריקטורות. אבא הוא קבלן עבודות עפר, אבל תמיד תמך בשאיפות האמנותיות שלי. מהסביבה תמיד שמעתי את הטענה: 'מה זה בכלל אמנות? זה לא מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו'. אבל הכי חשוב לי שהמשפחה שלי נתנה לי את הגיבוי והתמיכה המלאה.

בכפר מלמדים אמנות רק בבית הספר היסודי. כשעליתי לתיכון המשכתי ללמוד, באופן פרטי, אצל המורה שלימדה אותי ביסודי. ארגנתי קבוצה של בנות והיינו הולכות אליה ביחד אחרי שעות הלימודים. סיימתי תיכון בבית הספר המקיף בגו'ליס, במגמת תקשורת. זאת היתה האופציה הכי קרובה לאמנות. למדתי קצת וידאו וצילום סטילס. כשסיימתי נרשמתי ללימודים במכללת הגליל העליון בעכו, וניסיתי גם שנה אחת במגמת עיצוב אפנה בויצ"ו חיפה. לבסוף, הגעתי למסקנה, שמה שאני מחפשת זאת אמנות פלסטית נטו, וככה הגעתי לאורנים. "

ועכשיו, כשסיימת ללמוד וחזרת הביתה, איך תתקיימי ?

שנאן: "זאת שאלה קשה, במיוחד למי שחוזר לכפר לאחר כמה שנים של עיסוק כל כך אינטנסיבי באמנות. אין בג'וליס גלריה, אין כל כך התעניינות, וגם הצד המסחרי לא מפותח. בכלל, מכירת עבודות מתבצעת, אם בכלל, בצורה מקרית, כך שאי אפשר להישען על זה. בזמן האחרון התחלתי לתת שיעורים פרטיים באמנות. יש לי רצון עז להעביר לאחרים את מה שאני למדתי. בכפר השכן, ירכא, נפתחה לא מזמן גלריה, בתוך בניין המועצה המקומית. האוצרת היא רותי מעדי, וכבר הוצגו שם שלוש תערוכות של אמני ירכא. כרגע מתקיימת שם תערוכה משותפת לציירים יהודים וערבים, שגם אני משתתפת בה.

חשוב לי שהגלריה בירכא תצליח, בעיקר בגלל שאין מספיק גלריות ביישובים הערבים, וגם אין מספיק קהל שמבקר בתערוכות. בסביבה שלנו החינוך לאמנות הוא אחרון בסדר העדיפויות. אני מאמינה שצריך להתחיל בחינוך לאמנות מגיל צעיר. זה חלק מהחשיפה של הילדים לסוגים שונים של תרבות. זה מחנך אותם לצרוך תרבות באופן ביקורתי.

האמנות היא כלי בידיים שלנו לצאת מתוך הגבולות ולפרוץ אותם. אם הפרט ילמד להשתחרר וליצור, זה יחלחל לחברה. הילדים הקטנים יגדלו, ויקום לנו דור שיוכל לתרום לבנייה של חברה בריאה יותר. אני מאמינה שחינוך לתרבות ואמנות יכול לתרום המון לאנשים כפרטים וכחברה."

באומץ נדיר ויוצא דופן, מפנה שנאן את ההתבוננות, כמו אזמל מנתחים, פנימה אל החברה בה היא חיה. היא משתמשת בטקס אוורור השטיחים כמטפורה על חשיפה לאור של הנושאים הנמצאים במצב של הדחקה וחוסר מודעות. היא מביאה למרכז הבמה את יחסי השליטה של הגבר באישה, וההתערבות הקשה של החברה בחיי הפרט.

הילדה המשחקת קלאס על שטיח קוראת תגר על המקום הטבעי אותו קבעו עבורה המבוגרים. היא מערערת על מרחב המחיה שהחברה מקצה לה כילדה וכאישה. היא מורדת בתפקיד שהחברה המסורתית והפטריארכאלית סימנה לה, ומבקשת לקבוע לעצמה את המטרות והגבולות. שנאן לא מרפה, וממשיכה לתקוף גם את העיסוק המוגזם של החברה ביופי חיצוני ובסמלי סטטוס ריקניים. תליית השטיח לאוורור, אם כן, נעשית לא רק על מנת להעניק לו ברק, אלא כחלק מריטואל ודיאלוג מעמדי פנים חברתי.

הצד השני של הביקורת, שמובעת בעבודותיה של שנאן, הוא הכאב שצף ועולה על פני השטח בשקט ובעדינות, בדמותה של האישה העושה את מלאכתה ללא קול, יום אחר יום, ומשלמת את המחיר של מחיקת אישיותה ואבדן הילדות והנעורים, בחברה שממשיכה לשכפל את יחסי הדיכוי הפנימיים.

הבחירות של שנאן הן ייחודיות ומדויקות, הן בתכנים והן בטכניקה- הבחירה בציור מתוך התבוננות. הציור הפיגורטיבי, הצבעוניות העזה והנוף הים תיכוני, משמשים מעין פיתוי שמושך את הצופה, גם זה שלא למד אמנות, לעולמה של האמנית. תוך כדי התבוננות מגלה הצופה את הניגודיות עליה היא מדברת, וחש, מבעד לשכבות הצבע והקישוטיות, את מקורות הכאב ומחוזות המרד.

צעירים ערבים בישראל, חיים בקונפליקט מתמיד, ומיטלטלים בין החופש והעצמאות שפותחים עבורם האינטרנט והרשתות החברתיות, לבין הקודים הפנימיים הדכאניים של החברה המסורתית וההזדהות השבטית והמשפחתית. מצד אחד הם נדרשים לציית להורים ולמבוגרים בעלי התפישה השמרנית, ומצד שני, כמו כל הצעירים בעולם, הם מחפשים הגשמה עצמית ועצמאות. האביב הערבי, שהבליט את תפקידם של הצעירים בעיצוב החברה, מוכיח שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך של שינוי, שלא יפסח מן הסתם על פטמה שנאן וחבריה.