לחם ושושנים

מיקי הראל

מספר האמנים, יהודים וערבים, שהשתתפו השנה בתערוכת לחם ושושנים הגיע לשיא של 800. האמנים מעידים כי נוצר כאן ניצחון הדדי, הן בחומר ובעיקר ברוח. התערוכה, הנערכת מאז 2006, מגייסת כספים לפרויקט נשים ועבודה – פרויקט השמה של נשים ערביות בחקלאות. ההשתתפות הרחבה של אמנים מגלמת מסר תרבותי-מוסרי, פתוח ואופטימי.

התערוכה נפרשה על פני קירות מתחם קסטיאל בשבוע האחרון של שנת 2013. נכחתי במקום כמסייעת במכירה, אריזה וכל דבר אחר שנדרש. כך עשו גם חברים נוספים ואמנים, שבנוסף לתרומת עבודות, התנדבו גם לעזור. היתה אווירה אנרגטית שהותירה רצון להמשכיות. בעת ליווי המבקרים והקונים בלטה התלהבות ניכרת וכנה מן האפשרות להנות מרכישה של יצירת אמנות שבה הרוכשים הופכים למעורבים בפרויקט חברתי, שנועד לשנות סדר קיים בלתי צודק של אפליה והדרת נשים ערביות מהיכולת לעבוד, לחיות בכבוד ולשבור את מעגל העוני בו משפחותיהן שרויות.

טליה ישראלי היא אמנית ומורה בבית הספר לאמנות בצלאל בירושלים. היא גם ניהלה את מחלקת האמנות בבית ספר מנשר עד לפני כשנתיים. היא מציגה בלחם ושושנים מאז שנת 2007. כאדם ויוצר המתבונן על סביבתו, ההשתתפות בתערוכה עונה על הרצון שלה למעורבות חברתית.

מארגני התערוכה ערים מאד למצוקה הכלכלית של חלק ניכר מהאמנים, שחיים בחוסר ביטחון תעסוקתי כשהם מלקטים שעות הוראה בכמה מוסדות על מנת להרכיב מהם משכורת צנועה ביותר. זו הסיבה ש-25% מערך העבודה הנמכרת מוחזר לאמן. בנוסף, פועל מען במשך השנה בהקמת ועדי עובדים ובמשאים ומתנים קיבוציים במקומות עבודתם של האמנים, על מנת לשפר את שכרם ותנאי העסקתם.

העבודות שתרמה טליה השנה ובשנה הקודמת הנן נגישות יותר לצופה מעבודותיה בעבר. בשנים קודמות עסקה בשיטוט לילי ובנבירה אורבנית במקומות אפלים. כעת היא עסוקה בהחייאה מחדש של הנוף, תוך כדי שהיא יוצאת אליו, מתבוננת ואפילו ישנה בחוץ כדי לחוות ולראות את המתרחש. עבודותיה העכשוויות מאופיינות בצבעוניות מרוככת יותר.

התמונה שנתרמה הנה מבט על פתח של מנהרה מתחת לכביש ירושלים תל-אביב. גווניה הוורודים מרככים את הנוקשות של הנוף המהונדס. טליה אוהבת ליצור היפר-צבע, קונטרסטי ומלאכותי. היא מתערבת בצבעוניות באמצעות מעין תאורה מלאכותית.

אלעד קופלר אינו אוהב להגדיר את עצמו, לא חברתית ולא פוליטית. אך הוא מרגיש מחויב, כאדם, לעזור לכל מי שהוא מקופח מבחינה חברתית וכלכלית. הוא משתדל לתרום בדרך כלל לתערוכות המתקיימות למען אוכלוסיה נזקקת. כך גם תרם לאחרונה לעמותת אתגרים למען ילדים נכים. הוא נשוי לאשה סוציאליסטית המעודדת אותו להיות מעורב, אך אינו מגדיר עצמו כסוציאליסט. העוני, שהיה מנת חלקו כילד, אינו זר לו. הוא מתייחס לעוני כאל מחלה קשה וכאובה מאוד.

חוויות ילדותו הקשות הפכו אותו לפסימי, והדבר מתבטא בציוריו.

ביקרתי בתערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב, בה זכה בפרס רפפורט לאמן הצעיר. ציוריו תיארו נופים הזויים ומפורקים. יש בהם חוויה אפוקליפטית, ועם זאת נוצר דיסוננס חריף בין הצבע והצורה לתוכן, היוצר מתח אבסורדי. זהו ציור שבא מתוך עולם פנימי, אינטואיטיבי, שצבעיו העזים מתנגשים בין גונים כמו ירוקים לוורוד בזוקה ולכתומים. היופי והצבעוניות הופכים את ציוריו נגישים לקהל הרחב למרות הנושא האפוקליפטי.

לתערוכה תרם אלעד שני ציורים בהם מופיע סוג של יער הנתון במעין תאורה מלאכותית של ורודים וירוקים.

עידו בראל, מי שניהל את האקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים, ממשיך את דרכו בהוראה שם, במדרשה, ובאוניברסיטת חיפה. הוא מספר על אהבתו להוראת האמנות ולסטודנטים שלו. הוא אינו לוקח עליהם מונופול. הם למדו אצל מורים רבים ושונים. ובכלל סטודנטים אינם תוצר של מורה אלא של כשרונם הם.

לטענתו, כל אמן מטבעו הוא בעייתי משום העיסוק הנרקיסיסטי בעצמו. בסופו של יום חלק מאמנותו מנווטת למעשה למסחר, לקישוט בתים של אנשים אמידים מאוד. יוצא אפוא שלמעשה הצלחה של אמן נמדדת ביכולתו למכור את עבודותיו. אך הרי זו אינה המטרה ההיולית של האמן, זוהי דרכה של החברה העכשווית, ושל הקפיטליזם. לכן מוצא בראל יופי רב ברעיון של לחם ושושנים, שיש בו צניעות והמחירים שהוא מציג נמוכים ממחירי השוק. בראל רואה בתערוכה תמריץ גדול לקהיליית האמנים, בנוסף לרעיון החברתי המופלא שמקדם ארגון העובדים מען. התערוכה היא גם יום חג עבור אוכלוסיה גדולה שידה אינה משגת בדרך כלל לרכוש יצירות אמנות אוריגינליות.

הציור אינו רק חומר, טכניקה, או פני השטח של שמן על הבד הבורגני. בראל עובד במקרים רבים על מצעים מחיקים שלצבע אין אחיזה טובה בהם, כך גם על גבי שלטים. השלט המחוק מסמל אצלו את אי החומריות, את השיבוש שיוצר שינוי בעולם.

התמונה שתרם השנה היא שלט שהוא תמרור אזהרה. שלט שחור צהוב שצבעיו מכילים את הדיסוננס הכי בולט בצבע. דיסוננס המשמש בדרך כלל כאות אזהרה. עידו "מתערב" בשלט על ידי מחיקה ומותיר אזהרה עמומה. כך הוא מזהיר את כולם מכולם, והייתי מוסיפה כאן את הקונספט של חתול הצ'סייר מתוך אליס בארץ הפלאות המצביע לשני הכיוונים כמראה דרך. המצע בו משתמש האמן הוא חומר לשינוי הפונקציה בעולם, הוא מאפשר הסטה מהקונוונציות ומהבנליות שמורגלים בהן. כולנו גדלנו על איסורים ודעות קדומות, והמשחק האמנותי כאן הוא כיצד נקעקע כל זאת ונעמיד את הדברים להתבוננות מחודשת ושונה. באמנות מתקיימת ההשתנות של הדברים, למידה של דברים חדשים. לא תמיד אנו מוכנים להבין אותם, אך היא יוצרת את הנאורות ואת היכולת שלנו להיפתח אליהם.

אנחנו צריכים ללמוד מהאמנות בסופו של דבר גם להפתח אל הדברים היומיומיים, ומעל לכל להשאר אופטימיים גם כשהחיים אינם סוגים בשושנים. כדוגמא הוא מביא את חברי דעם וארגון העובדים מען, כקבוצה קטנה של אנשים החותרת למטרה חשובה ללא לאות מתוך תחושה של תקווה ואמונה בדרך.

נטליה זורבובה היא אמנית אוונגרדיסטית שעלתה לארץ מרוסיה ב-2004. היא תושבת תל אביב לאחר שנים בהן גרה ופעלה כאמנית בבאר שבע.

כיום היא משתייכת לקבוצה של חמש אמניות רוסיות ביניהן גם זויה צ'רקסקי הנפלאה, שגם היא תרמה ותורמת לפרויקט זה. הן יוצרות בסגנון שונה ומיוחד המאזכר את הקבוצות המודרניסטיות בתחילת המאה העשרים. היא אינה מגדירה את סגנון הציור הזה שיש בו חדש וגם ישן. הציורים שלה ושל חברותיה בנויים ממשטחי צבע כמעט שטוחים וחלקים. צבעים בוהקים וחזקים מאוד. יותר קרובים לגישתו הפוסט אימפרסיוניסטית של האמן גוגין.

האמניות יוצאות לרחוב מעלות סקיצות מהתבוננות, ממש כשם שהיו האימפרסיוניסטים עושים. לעתים משלימות את הציור כולו בחוץ ובימי גשם או אם הציור גדול מאוד משלימות את הציורים בסטודיו.

נטליה יוצרת ציורים רבים ומלאי חיוניות.

מה שמייחד את הסגנון שלה, מעבר לצבעוניותו, היא העובדה שמתקיימת בו פרספקטיבה ראליסטית נכונה, אך השטחה והפשטה של האובייקטים המצוירים ושל הדמויות בגישה אילוסטרטיבית, המכילה בכל סצנה מעין סיפור רחוב קצר.

לאחרונה פתחה נטליה את "שמצלאל" שהוא בית ספר "אחר" לציור מהתבוננות. בית הספר מתקיים ברחוב, ללא הקירות החונקים של הסטודיו, וללא עלויות גבוהות של החזקת המקום.

נטליה מדברת בהתלהבות על מפלגת דעם הסוציאליסטית שעוד בזמן הבחירות לכנסת נרתמה לעזרתה. היא חושבת שהמפעל הייחודי של דעם ושל מען הוא הדבר החברתי-פוליטי הנכון.