לחם ושושנים

מאת מיקי הראל

הגלריה לאמנות באום-אל-פאחם מציגה חמש תערוכות תחת השם "זיכרון וגיאוגרפיה". ארבע תערוכות יחיד, מתוכן שלוש של אמנים פלסטינים, עבודת וידאו תיעודית של זוג אמנים בין-לאומיים ותערוכת צילום קבוצתית. במאמר זה אתרכז בעבודותיהם של שלושת האמנים הפלסטינים שהמכנה המשותף לשלושתם הוא עיסוק בהיותם מיעוט בחברה שבה הם מהווים את האחר, המנושל והמקופח.
בכל אחת מהתערוכות מתקיימת זיקה בין ההגדרה של מקום וגבולות לבין זיכרונות אישיים. אמנם לשלושת האמנים רקע שונה, עם זאת הם סובלים מאותן בעיות חברתיות הקשורות במסורת ובאזרחותם במדינה שאינה מעניקה להם שוויון זכויות.

"זיכרון ויזואלי" הוא שם תערוכתו של האמן פואד אגברייה שאותה אצר האמן עבד עאבדי. שם תערוכתה של נסרין אבו באכר הוא "נוכח נפקד" ואצר אותה סלים אבו ג'בל. "האביב הערבי" הוא הנושא העיקרי בתערוכתו של האמן חאדר וואשאח, אותה אוצר האמן חיים מאור.

אגברייה הוא אמן צעיר, בוגר האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. הוא לומד לתואר שני באוניברסיטת חיפה. אגברייה בחר לחזור לגור באום-אל-פאחם ולהתפרנס מעבודה כמורה לנהיגה. בחירה זו יצרה שתי מערכות חיים מקבילות: "החיים האמיתיים", כפי שהוא קורא להם, וחייו כאמן. ביצירתו הוא עוסק בפער בין היומיום האפרורי לבין חייו כיוצר. פואד מוביל את הצופים לנוף ילדותו בכפר מוסמוס. הוא בוחן מחדש את גבולות המקום כאדם בוגר, מפוכח ובעל מודעות חברתית ופוליטית. שיח הצבר מהווה בעבודתו סמל של הישרדות ומופיע באופנים שונים המעלים על נס את אופיו המחזורי והבלתי נכחד של שיח זה. גם במקומות שננטשו ובכפרים שהוכחדו עדיין נותר הצבר כסימן בנוף, מתעד ומעיד על קיומם. ניצב כשומר הכפר בציור גדול שלו צבעוניות עזה ואופטימית.

הצבר, המצויר כקיר או כחומה בצורה ודוקרנית, גם עתיר בפירות מזינים שבהם טמון זיכרון מתוק. כאן הוא מצויר כנציג של עולם מושלם, שבו השיח שלם, על עליו ועל פריו. מצד שני הוא מצייר שיח צבר מאפיר ומתפורר המסמל חורבן. אולם, זהו חורבן זמני ומן ההתפוררות יצמיח הצבר את עצמו מחדש, יוריק וייתן שוב את פריו המתוק והמזין. בשלב מתקדם יותר לוקח פואד את הצבר למקום של התפרקות. שלב זה באמנותו עוסק בהתפרקות החברה הערבית. הוא ממלא את מצע הציור בדגם של עלי הצבר המשוחים בפלטה של צבע צהוב וקווי מתאר גסים בחום, אין כאן דבר שלם שבו אפשר להיאחז.

זיכרון אחר, אישי ורגשי: על בד גדול מצויר חבל כביסה שעליו תלויים בגדים לעבודת הציור. הכביסה אולי ניקתה את הבגדים מאבק ומזיעה, אך כתמי צבע חיים ורעננים שרדו את הכביסה כעדות לימי לימודיו כאיש צעיר שדאגתו העיקרית הייתה להצליח ולהיות אמן. "את זה לא מנקים", הוא אומר. בתקופת לימודיו העסיקו אותו הניגודים יופי-כיעור, לכלוך-ניקיון, מחיקה-גילוי וחשיפת הנקי מתוך הלכלוך. פואד כיסה מצעי ציור בפיח, ובמשיכות יד חשף, בעבודה של מחיקת שטחים, את הצורות החבויות.

בציור גדול בעל צבעוניות מודרניסטית זוהרת הוא מוביל את הצופה אל זיכרון בנוף ילדותו בכפר מוסמוס. הוא מצייר את הנוף כפסטורלה מלאת חיוניות וצבעים בהירים, המזכירה את ציורי ואן גוך בשדות של דרום צרפת. בקדמת הציור הוא משליך את כיסא הנהג השחור של מכוניתו על השדה. עבודתו כמורה לנהיגה נובעת מהכורח להביא פרנסה לבני ביתו, דבר המאלץ אותו לוותר על זמן יקר שהיה מקדיש לאמנות. הדיסוננס שנוצר בין זיכרון הנוף המושלם והתמים ושאיפותיו כאמן לבין הוויית החיים הבנאלית מגולם בכיסא הזה. אי אפשר שלא להרגיש את נוכחותו של ואן גוך (הכיסא של ואן גוך בחדרו שבסן רמי) בגילום הנוכח הנעדר בציור זה. כך גם הנוף המצויר, על שמיו המתערסלים ושדותיו, המזכירים את השדות הצהובים.

בציור אחר הוא לוקח את אותו נוף ילדות ומעניק לו השטחה גרפית, דקורטיבית. כך הוא מבטא כאב וצער על המקום שעלה עליו הכורת בדמות דחפורים שפצעו ודרסו בו. הוא מביע ביקורת על המדינה שאינה מאפשרת לחיות ולבנות בנוף ילדות זה וכך הוא הופך לחסר תועלת.

בציורים מאוחרים יותר בא לידי ביטוי תסכול עמוק הנובע מבעיית המעמד והזהות שלו. ההתבוננות הביקורתית מנטרלת את שאר הצבעים שמצטמצמים לפלטה של צהובים וחומים בלבד, ובהפשטה גדולה של דמויות שאליהן הוא מתייחס.
בציור "מחסום" הוא מצייר חייל המכוון רובה אל ערבי ומצווה עליו לפשוט את בגדיו. הציור הוא עדות לחוויה אישית שעבר כאשר למד בבצלאל וגר בסביבות ירושלים, והיה צריך לעבור במחסומים מדי יום.

"עצומי עיניים" הם ציורים שבהם מתאר אגברייה עצירים היושבים ליד גדר ההפרדה כשעיניהם מכוסות וקשורות בבד. הוא רוצה להראות בעיקר את אוזלת ידם ואת תחושת חוסר האונים שלהם כשהם שרויים בחשיכה. באותה תקופה התפרסמו צילומי חיילות המצטלמות כשעשוע לצד עצורים שעיניהם כוסו ונקשרו. התעללות נפשית זו שאין לה שיעור הוא מביע בציור נוסף, "מאחורי הגדר".

עיסוקו בליטוגרפיות (הדפסי אבן) מעלה תיאור של דמויות מחיי הכפר. למשל, שתי נשים נושאות דליים על ראשיהן על גבי רקע אורנומנטלי, או אורנמנטיקה שעל גביה הוא מצייר דיוקנאות קטנים כמסגרת הבאה להדגיש דיוקן חבר שנרצח במהומות של שנת 2000, שאת דיוקנו הוא מצייר במרכז.
בליטוגרפיות  אחרות הוא יוצר קומפוזיציות מפורקות, הן צבעוניות והן בשחור לבן. הן עוסקות בהתפרקות חיי החברה בכלל והחברה הערבית בפרט. התפרקות הערכים בעקבות המצב הכלכלי הקשה מובילה לחוסר בחיי חברה ותרבות עשירים והשיממון מביא לפשיעה. אולם, הוא אומר שאמנים פלסטינים בני דורו לא שקעו במרה שחורה והם ממשיכים ליצור בתחומים שונים ועשירים גם היום, למרות הבעיות האובייקטיביות המערימות קשיים על דרכם.

"הנוכח הנפקד" היא תערוכת היחיד של האמנית הצעירה נסרין אבו בכר, המתגוררת ברמלה. נסרין היא בוגרת המדרשה לאמנות בבית ברל ועוסקת במיצבים גדולים המשלבים מגוון גדול של חומרי רדי מייד וחומרים גולמיים שהיא מוצאת במחסן משפחתי בכפר זילפה שמשמש אותה כסטודיו. המחסן עמוס בחומרי גלם תעשייתיים המשפיעים על עבודתה ונותנים לה השראה.
נסרין מתעסקת בפמיניזם, במגדר ובמקומה של האישה בחברה הערבית, זאת, נוכח הקונפליקט בין המסורת לבין ההגשמה העצמית שלה בשדה האמנות. בנוסף, יש בעבודתה ביקורת נוקבת על האפליה ואי הצדק שנוהגת ישראל בפלסטינים.
נוכח נפקד הוא חוק המתייחס לפלסטינים שהפכו לפליטים במולדתם, קיבלו אזרחות ישראלית אך לא הורשו לחזור לבתיהם. ביצירתה הנוכחים במציאות הם גם נפקדים, בלתי נראים מבחינת יכולת השפעתם על המציאות. הם אנשים חסרי משקל, פועלים, גברים, נשים וילדים. היא מוחה על חוסר הצדק, על אי-השוויון והאפליה במדינה, על כך שצריך כל הזמן לדאוג לעבודה ולפרנסה.

לצורך הנצחת הזיכרון משתמשת נסרין בחומרים אותנטיים מסביבתה. יריעות בד מכריות, וילונות ישנים, שמלות, חפצים שאליהם היא קשורה בזיכרון ובגעגוע. אלו הופכים למצעי הציור שלה ועליהם היא מספרת את סיפורן של הנשים במשפחתה. ציור האישה הפלסטינית המחזקת בה את האהבה לאדמה ולמולדת. נשים חזקות בעולם פטריארכלי ושוביניסטי. היא מציירת "פליטים", "נשים" ו"נימפת ים". "הלוויה", "בדידות", "אב בן" ו"חצי התחבאות". המוות נוכח כמעט בכל עבודותיה.
נסרין משתמשת בבד לתכריכים כמצע לציוריה, הבדים חתוכים באקראי כדי להדגיש את שרירות המוות. ציורים בקווים שחורים מופשטים על גבי הבד הלבן נראים כשרשרת של דגלי הפגנה שעליהם היא מנכיחה את האחר הנפקד, הבלתי נראה הפלסטיני.

בדיוקן עצמי מדגישה נסרין את ארבעת צבעי הדגל הפלסטיני, אלה מייצגים את שימור הזהות. מחסן ביתו החשוך של אביה משמר ומתעד את חלוף השנים וממנו היא שואבת השראה גדולה. למשל, בעבודתה "חור שחור" 2012 היא משתמשת בגלגל של דחפור שמצאה שם. על גבי חור הגלגל היא מותחת בד של שמלה פלסטינית רקומה המסמל דור נשי קדום. הגלגל, סמל של גבריות, דורסנות ודיכוי מול האישה המסמלת את הטבע שאותו הגלגל כובש. ומן הצד השני, המדינה שמפקיעה את אדמות הפלסטינים ודורסת שדות בגלגלי ענק. בנוסף היא מתעסקת במצבה של האישה הפלסטינית בחברה פטריארכלית ומסורתית. הענקת רכות לגלגל הגברי חוזרת בעבודה נוספת של נסרין שבה היא מותחת בד תחרה על גלגל קטן, דימוי נוסף של הדואליות גבר-אישה. את האישה היא אמנם מציבה במרכז, אך היא אחוזה במסגרת כובלת של מסורת פטריארכלית. הפעם היא מבריקה וממרקת את הגלגל עד שהוא הופך למין תכשיט גדול או קישוט לקיר.

"טבע אינו דומם" 2012 הוא מיצב רחב יריעה שבו גדר עשויה מלוחות של יציקות בטון בהם שקועים מגשי אמייל דקורטיביים ממטבחה הישן של אמה. המגשים מאוירים בציפורים, בעצים ובפרחים צבעוניים וחגיגיים. כך מתקיים דיאלוג בין המגשים המקושטים לבין המלט האפור שבו הם משוקעים. הם מעין צוהרי חלום המשקפים טבע שנחסם לראייה. דיסוננס פרוע בין המלט האפור לבין הצבעוניות השמחה של המגשים.

 

העבודה "צבא פועלי הבניין" היא מיצב שבו מוצבות שורות של מגפי גומי שחורים על פודיום בעל מבנה משולש שצבעו אדום עמוק. הצבע האדום הוא אמנם סמלו של מעמד הפועלים, אך כאן הוא צבע זוהר. המגפיים, המצמיחים עשבים ירוקים, מסמלים זעקה קולקטיבית. עבודה נוספת, "חבל הטבור", מתארת אף היא את הפער בין הגברי הכובל לבין הרך והנשי: כרית רקומה בדגמי עלים שעליה מודפסת תמונת אב ובתו. הכרית תלויה בשלשלאות ברזל כבדות המשמשות לבנייה. כך מועתקת הכרית ממקומה הנוח על הספה הביתית ותופסת את מקומה כעדות של הנוכח הנפקד. המיצב "גדר הפרדה" 2005 עשוי ממכנסי ג'ינס שלתוכם יצקה בטון מזוין שברזלים בולטים ממנו. שורות המכנסיים המבוטנים מייצגות גם הן את פועלי הבניין הערבים הבונים את ישובי היהודים אך אינם מקבלים היתר לבנות ישוב ערבי חדש. "עופרת יצוקה" מספרת על פגיעה בילדים ובחפים מפשע, קורבנות המבצע בעזה 2009. השימוש שנסרין עושה בשדות שונים של האמנות – ציור, מיצבים ווידיאו-ארט – מבחין בינה לבין עמיתיה שפעולתם האמנותית היא בעיקר בתחום הציור.

"האביב הערבי" הוא הנושא העיקרי בתערוכתו של חאדר וואשאח.
חאדר נולד בעזה בשנת 1966, נשא לאישה בדווית וחי עמה ברהט, כפלסטיני בעל תעודת זהות ישראלית. חאדר חי עם ריבוי של זהויות והגדרות. הוא אינו מחויב לסגנון אמנותי אחד אלא לאקלקטיות הפוסט-מודרנית. סגנון יצירתו נע בין ריאליזם לאקספרסיוניזם משוחרר, בין רישומי קו מינימליסטיים לציור על מצעים שונים ובטכניקות שונות. בדים, לוחות עץ, עורות של בעלי חיים, בדים רקומים מסורתיים, ניירות צילום ומשטחי פח. הוא בוחן בציוריו את זהותו השנויה, דרך ההשתייכות הדתית, שבטית, תרבותית ולאומית, אך גם דרך געגועיו למשפחתו בעזה, בסיני, בירדן ובנסיכויות. מתוך כל אלה הוא מתבונן בהתרחשויות המטלטלות של האביב הערבי.

העבודות בתערוכה צוירו בין השנים 2010-2012. ציוריו מגיבים על אירועים פוליטיים, הם דרמטיים ואלימים. החל במהפכת תוניס, הגפרור שבו הבעיר בועזיזי את עצמו והבערה שפשטה למצרים, ללוב, לתימן ולסוריה. בציוריו של חאדר ניכרת השפעת הציור המערבי-המסורתי, בקומפוזיציות פתוחות ובציטוטים מתולדות האמנות המערבית. ציור גדול מתאר את בועזיזי השוכב על ערש דווי חבוש מכף רגל ועד ראש כמומיה מצרית, כשפמליית הנשיא, רופאים ואחיות מביטים בו. הוא מצטט את "שיעור באנטומיה של ד"ר טולפ" מ-1632 של רמברנדט. בתוך הסצנה שתל דמות של מפגינה מתימן ברעלה שחורה האוחזת בשלט הכתוב בערבית ובאנגלית: "זקוקים לדמוקרטיה, צדק וחירות". את דמותו של בועזיזי הוא מאיר כפי שרמברנדט האיר את דמותו של הילד ב"משמר הלילה" ואת עיני הנשיא הוא מלבין כסמל לעיוורונו. לצדו של בועזיזי מופיעה המלה NON (לא בצרפתית). מילת הסירוב המהפכני. הוא תוחם בקו אלכסוני את אנשי האור המהפכנים לעומת אנשי החושך, אנשי הממשל הישן.

בציור אחר הוא עוסק באלימות נגד נשים: חייל מושך בשיערה של אישה ומבצע בה אונס אלים בצל חומה. שטיח תפילה מכסה את פניה (באמצעותו הוא מראה כיצד יראו פני החברה המצרית החדשה שבה מעורבים דת וצבא בשלטון). על הציור הוא מדביק בד משמלה רקומה של בדווית ופוער בו חלון בצורת איברי מין זכריים ונקביים. הוא כותב בחלון את שירה של המשוררת הפלסטינית נידה חורי, "שער המזרח". שיר העוסק באונס חברתי שמבצעים גברים בחברה הפטריארכלית בנשים וברצח בתוך המשפחה. בציור אחר הוא משתמש באותו קולז' עם צוהר לשירים של מחמוד דרוויש ושל ניזאר קבאני, משורר סורי הדוגל בפמיניזם.

"עקדת ישמעאל" הוא ציור המצטט תצלום מן המהפכה בלוב, צעירים משחקים כדורגל ובמקום כדור הם בועטים בראשו הכרות של אחד ממתנגדי השלטון, הדבר מתרחש לצד סוללה ארטילרית. הציור מחולק  לשניים בקו ירוק שנראה כגומייה של חוסם עורקים. בחציו האחר מצוירת יחידה צבאית רגילה מאורגנת. כך הוא יוצר דיסוננס פראי בין סדר צבאי לבין כאוס מדמם. ליד הראש הכרות מצויר ראש כבש שעל אחת מקרניו מוטבע התאריך 17/2 (תאריך מהפכת 17 בפברואר בלוב).

בעבודה אחרת, המצטטת צילום עיתונות שהתפרסם במהפיכה בתימן, והמרפרר לפייטה של מיכאלאנג'לו, דמות אישה לבנה ומחוקה אוחזת בחיקה בחור שכמו יונק משדה. הוא מדבר כאן על הנשים שעומדות מאחורי המהפכה, שהן הכוח המניע את המהפכה. אולם, מרגע שהיא נגמרת חוזרות הנשים למקומן המסורתי. המקום שבו הן אינן נראות. הן הופכות לרוחות רפאים נטולות נפח.

 

 

את "הצעקה" של מונק הוא מאזכר בתמונת שכול על גשר וסביב הדמות הזועקת מתערסלים צבעיו האדומים הקשים של מונק.

בציור מונומנטלי, שאף הוא לקוח מצילום עיתונות בתוניס, הודף גוש שוטרים כהה מפגינים ומעליהם מתרומם לוחם חופש חסר כל פחד. הדמות שקופה ודרכה ניתן לראות את לוחמי החופש הסורים. הרי תוניס כבר עברה את המהפכה ואילו בסוריה המהפכה עדיין נמשכת. הוא מעלה על נס את האומץ של האיש כמצב נפשי רוחני, על-טבעי ואקסטטי. ציור זה מצויר בגוונים ביזנטיים הרפרנטים לציורים מתולדות האמנות. צבעוניות זו היא דרכו של חאדר לקשר בין מסורות קדומות, ערביות ומערביות לבין ההווה.