לחם ושושנים

מיקי הראל על עבודתה של האמנית רקפת וינר עומר

רקפת אינה אמנית שרוצה פרשנות, היא מעדיפה להעביר את עצמה, את חייה כאמנית ואת זירת האמנות שלה בדרכה הסלולה חצץ קשה במיוחד. דרך שבה השניות והקושי רודפים זה את זה כחתול אחר זנבו. ציוריה של רקפת חדורי להט ותשוקה, אך היא מעידה על עצמה כי למרות שהפרקטיקה שלה היא בהחלט ציור, היא עצמה לא 'מאוד' ציירת.

רקפת עוסקת בעיקר בדרמה של הציור, באינונטר החיים שלה כאמנית בזירה בה מתקיים הציור, ככלי עבודה נוסף באמנות שלה; הזהות שלה היא של אמנית וכל כלי אחר באמנות יכול לשרת אותה באותה המידה.

רקפת נולדה וגרה בראשון עד השנה האחרונה, בה עברה לגור בתל אביב.
את לימודי האמנות התחילה בגיל מבוגר יחסית, לפני כן למדה פסיכולוגיה וקולנוע, והיא בעלת תואר בטיפול באמצעות אמנות – לאמנות "גלשה" תוך כדי לימודי התואר בטיפול במדרשה.
האמן עידו בראל הוא המורה שהשפיע עליה במיוחד. בזמן לימודיה חתמה אתו על חוזה בין הגב'/תלמידה/אמנית לבין המורה/אמן. החוזה היה טקסט אבסורדי שהכיל גם אמת כואבת, אודות היחסים שבין אמן מתחיל למורה שלו.

האמנות שלה החלה ככותבת טקסטים ואילו הציור הגיע ב"דלת האחורית".
היא עסקה זמן רב ב'התפרצות של האישה מהפרברים', השואבת ממגוריה בראשון לציון, שהיא  פרבר, מקום חסר, חסרה לה בו בעיקר האמנות, גם במובן הקונקרטי.
האמנות מתקיימת במטרופולין של האמנות והתרבות, תל אביב. רקפת מציינת את הפעם הראשונה בה נחשפה לאמנות במוזיאון, כשצפתה באוסף בוכהיים המרשים של האקספרסיוניזם הגרמני בתחילת שנות השמונים במוזיאון תל אביב.

רקפת מצוייה ביחסים דיכוטומיים קיומיים. למשל היא אוהבת את החיים הטובים, לאכול גורמה במסעדות מעולות, אוהבת אופנה, מותגים או כל דבר שעומד בצד הבורגני הזה, בכל אלו יש צד הקוסם לה. לדעתה העולם זקוק ליוקרה ואולי גם להיררכיות של תחרות וכוח. אינה רואה עולם בלי בורגנות, בלי זוהר. עולם כזה יהיה גם עולם ללא פטרונים, ללא אספנים ולכן גם ללא אמנות.

מאידך היא מיצרה על הכאב הבלתי נתפס של הזוהר והיוקרה. אלו באים על חשבון עבודת ניצול של אנשים רבים כל כך בעולם. למשל אופנה, דווקא זו במחירים זולים המגיעה מסין היא דוגמא מהותית לעבודת ניצול. הבורגנות שצמחה בעשורים האחרונים על גב הקפיטליזם החזירי, קידום המכירות והצריכה האינסופית.
עבודתה של רקפת לא כוונה למסחריות. היא החלה מטקסטים (ציורים ראשונים שהציגה ב – 1999 היו למעשה עבודות טקסט) מחריטה על גבי דלתות עץ אותן הייתה גוררת על פני ראשון, במסלול שהיא  מכנה "הויה דולורוזה שלה". רוב עבודות הרדי-מייד, המיצבים והמיצגים / מיצגי וידאו לא נועדו למכירה. היא אף חילקה ציורים במהלך תערוכה כמתנה, מתוך מחשבה שהאמנות היא למעשה מתנה רוחנית.

בזמן לימודיה בתכנית התואר השני בבצלאל החלה לצייר על נייר ובהמשך גם על בד, ציור על בד הוא כבר מוצר סחיר.
רקפת מגיעה מציור שמתחשבן עם תרבות גבוהה ועם זאת כמה לה. היא מתחילה בשירבוט שכמו נלקח ממרחב הרחוב. על הדלתות היא משרבטת דמויות שכמו צויירו על דלתות שירותים ציבוריים.
בשנות השמונים יצאה הצהרה בעולם האמנות על "מותו של הציור". עבור רקפת, מות הציור היה קשור לאובדן בעולם. אובדן שנבע מהקפיטליזם החזירי, אובדן של אשליה, אובדן הערכים המודרניסטיים והנאורות. היא החלה לצייר ציורים בטכניקה של טפטוף שעווה. השעווה יוצרת מבנים תבליטיים בציור ומבטאת עצב, טיפות השעווה הזולגות כדמעות על פני הציור. יש בפעולותיה של רקפת ובציוריה עודפות פוצעת הנוצרת מחיפוש מתמיד אחר איחוד הפנים הרבות שלה ומאי-הנחת שלה כאמנית אישה.

היא מתחילה מדיוקן, אך יוצאת מגידרה, עולה על גדותיה ומציפה את הציור בחומריות וצבעוניות. כך בחלל הבד אך גם בחלל התצוגה, עליו היא חולשת בדרמטיות גם בנוכחותה הפיזית במיצגים.
הדמעות/ נזילות, ממיסות את הפטריארכיה, את לב הצופה ואת הלב של מי שמחזיק ושולט בהון. כך גם הגריד הנוזל. יש כאן פירוק של העולם מתוך עודפות והצפה מתוקף נשיותה.
משימוש בדלתות נזרקות (רדי מייד), בהן הייתה גלומה הבטחה לגאולה מודרניסטית, עברה רקפת לחוברות פורנו של הומואים (גם הן רדי מייד). היא יצרה אשליה או תעתועי עין ממזיגה של צילום וציור. ציירה על גבי תצלומי הגופות הבוהקים בתנוחות ארוטיות ציורים של מי שהיא מכנה "פרצופי תחת" בהשראה מפרצופים של "חשובים בכלכלה". כך גם בהשראת מגזינים של אופנה וספורט. מאלו היא עושה תערוכה בבצלאל, בלימודי התואר השני ב – 2005. קטלוג ראשון שלה משלב טקסטים מהמדרשה, שרבוטי נשים על דלתות נזרקות ו"פרצופי תחת" על חוברות פורנו.

בתערוכה מ – 2009 בשם "חברים דמיוניים" שהיתה מיצב גדול, שברובו ציורי שמן על בדים, שובצו גם ארבע עבודות וידאו. הציורים פוזרו על פני הרצפה, שימשו לבניית מבנה סוכה, ושולחן רעוע. בצורת הצבתם של הציורים הייתה מעין הכחשה של ההישג הציורי. בעבודות הוידאו שצולמו בעת הרכבת התערוכה, הסתובבה רקפת הלבושה לבוש שחור צמוד ועקבים גבוהים בפעולת מיצג בחלל כשהיא תופסת בו נפח גדול משל עצמה. היא זחלה על הרצפה והזיזה ציורים, ופתחה את אריזות הניילון של העבודות בתנועות מגושמות. כל אלו הביעו גם חוסר נחת מהפקרת העבודות בחלל, אך גם אדישות, תסכול ודרמה. רקפת עוסקת בחברים דמיוניים שבוקעים מן הבדידות. יש בזה ריבוי קולות שממלא אותה אך היא נותרת בבדידות, נותרת בשניות המפרקת. כמטפלת באמנות מושג הסכיזופרניה נוכח, עם זאת "השסע הוא קטן".
נושא האמן הגבר לעומת האמנית, האישה הלאה מהפרברים, מעסיק אותה בכל עת. היא מרבה לעסוק במקום האישי הפמיניסטי המוציא ממנה  סוג של עייפות ממעמדה כאישה בעולם של גברים חזקים, כך גם עייפות מתנאי החיים.

בתקופה שלאחר השימוש בחוברות הפורנו, וורדרדות פולשת לעבודתה. רקפת מציפה בוורוד מיצבים וציורים. זה מתחיל בכל סוגי הורוד מצבעי העור, לוורוד הסכריני המתוק של נערה מתבגרת. היא אינה עושה זאת תמיד במודע. זוהי תקופה וורודה שבאה להמתיק את החיים.
בובות רכות המשדרות משהו פרברטי. משהו חי אבל מת. משהו שנוצר כדי להימרט ואז מורטים ומתעמרים בו עוד יותר. הבובות שהן סימני ילדות התערבבו בבקבוקי אלכוהול ובבדלי סיגריות. החלל ומוצגיו הוכתמו והכל נהייה דומע ונוזלי. הדמויות בציורים הוצפו בנוזליות המשדרת מועקה ואבל.
בובות אלו הם אובייקטים קפואים בזמן לא מוגדר, ממעמד לא מוגדר. מעין אובייקט מעבר מרוט שלא הצליח להעביר  את מי  שהיה אמור להעביר, ונשאר תקוע בין הזמנים.
בשימוש שלה בצבע דפוס תעשייתי שהוא חומר גלם של הדפוס, יש החייאה עודפת עד כדי חנק. זהו חומר הגלם של המלה הכתובה שהופך לדימוי, מעין הנפשה של המלים בחומר.

בשתי התערוכות האחרונות התגבש סגנון "הציור הרע" שהוא למעשה מצב ביניים, מעין פסק זמן בין אידאולוגיות מנוגדות באמנות, בין הציור המסורתי לבין האוונגרד, בין אמנות הפופ לבין המינימליזם. סגנון ציור חופשי מקריטריונים אמנותיים, אינו בוחל בקיטש ומשתמש בתוצרים אמנותיים שוליים. אפשר לכנות את הציור של רקפת כציור של האאוט סיידר. אך אין זו עוד מחווה צבעונית, זוהי העודפות המציפה  את החיים שלה ואת שאיפתה לחופש, כשבו זמנית היא מתנגשת עם הציור המביט על עצמו במבט מפוכח ואירוני. ציור של עולם ההולך ומתפרק, הולך ונעשה מופשט.

"הפה של הגברת נון" היא תערוכה שהוצגה ב – 2010 בגלריה הקיבוץ, בה תלתה לראשונה את התמונות על הקירות בגישה מסורתית יותר. רקפת שהיא אמנית אקספרסיבית המאמינה בתת מודע, (מאמינה בלקאן) יצרה פטיש מאיברים של הדמויות המצוירות, בעיקר הפה, החוזר שוב ושוב. יצירת הדגשה וחומריות במקום שבו הדיבור נכשל. הדיבור שהוא פנים/חוץ. רקפת מראה לי צילום שלה עם תפוח אדמה בפה. היא משתמשת בפה ובתפוח האדמה כדיבור על המעמד הנמוך. על אוכלי הבולבוסים, על המטבח הפשוט של צ'יפס שמנוני עם קטשופ.

"חיים של אחרים" היא כתובת על חולצת T של ילדה בציור שלה. היא יוצרת כאן בו זמנית גם הצצה לחיים של אחרים וגם לחיים שלה באמצעותם. היא מציירת משפחה, אך לא משפחה שלה, מתקרבת לעצמה  באמצעות תמונות ילדות של מישהו אחר אליו הייתה קרובה. משהו של אחרים שחלק מסויים בחיים שלה שמשתלב בו באופן מסובך. את החלק הזה היא מציירת.

בשנת 2011 זכתה בפרס לאמנים חזותיים עד גיל 45 ע"ש האמן מירון סימה. באותה שנה מציגה בבית האמנים בירושים תערוכת יחיד הנקראת "I'll never forgive you". תערוכה שחוזקה בכנות של ציוריה, המבטאים עולם של כוחניות מינית, אסתטיקה נמוכה וזולגת. ציורים הכופים עצמם על הצופה, ויש בהם כעס והתרסה. כמו ב – Punk rock. היא מגבירה ווליום, נוקמת את הלאות והשתיקה כאשה/אמנית לאה מהפרברים וכאישה בכלל.

המאמר מבוסס על ראיון עם רקפת בסטודיו שלה, נובמבר 2012