בין היפה לפוצע: בחיפוש אחר זהות ואמת פנימית

מיקי הראל על עבודתו של פריד אבו שקרה

העיסוק בזהות והחיפוש המתמיד אחריה הוא הבסיס והייחוד בעבודתו של הצייר פריד אבו שקרה. הציור מהווה עבורו סוג של שפה, אוניברסלית אך גם אישית, המאפשרת לו לבטא את ההגדרה עצמית שלו.

פריד אבו שקרה נולד ב-1963 בכפר אום אל פאחם שבוואדי ערה. הוא בוגר בית הספר הגבוה לאמנות 'קלישר' בתל אביב, צייר פורה בעל פנים רבות ומגוונות, ובהיותו בן למיעוט הערבי בישראל הוא עוסק בחיפוש הזהות שלו וזהותם של אחיו הערבים. פריד גדל במשפחה שהצמיחה ארבעה אמנים חשובים ובעלי ייחוד: האמן המנוח עאסם אבו שקרה, הביא את שיח הצבר בעציץ לקדמת הבמה של האמנות הישראלית, בעשרות וורסיות על הנושא. ואליד אבו שקרה, החי בלונדון, יוצר תחריטים רגישים ומלאי עוצמה של עצי זית. סעיד אבו שקרה, אחיו של פריד, ויתר על הציור לטובת ניהול הגלריה באום אל פאחם.

במשך חמש שנים עבד פריד לצידו בגלריה, לפני שהרגיש שעליו לעזוב. הפרידה אפשרה התפתחות בתחומים חדשים: כיום הוא אוצר תערוכות של אמנים ישראלים וערבים גם באום אל פחם וגם במוזיאון האיסלאם בירושלים; מקים גלריות ובתי ספר לאמנות ברחבי המגזר הערבי ביפו ובגליל; ומלמד בסמינר אורנים שבטבעון.
את עיקר תשומת הלב שלו כאוצר מקדיש פריד לאמנים ערביים החיים בכפרים נידחים, ומסייע להם לפרסם את עבודותיהם מבלי שיצטרכו להתחכך בחיים של תל אביב. פריד רואה בכך שליחות תרבותית גדולה.
מזה כשבע שנים הוא עובד בסטודיו במשכן האמנים בהרצליה.
החופש שיצר לעצמו האמן, בעיסוקיו השונים מחוץ לד' אמותיה של הגלריה, מיוצג בציוריו של פריד על ידי דימוי החתול, כמשל לחיה הנוטלת את החופש שלה לצאת ולחזור כרצונה.

בשנת 2000 הציג פריד בגלריה 'הקיבוץ' תערוכה בשם 'שני גנים', שאצרה טלי טמיר. בתערוכה הוצגה סדרה של עשר עבודות, שבמרכז כל אחת מהן מודבק בול ירדני מקורי משנת 1948, המתייחס לנכבה הפלסטינית. את הבולים עיטר באורנמנטיקה מזרחית ובחותמות דואר. תערוכה זו יצרה את החיבור בין פריד לאיסוף בולים בכלל. אספנית בולים שרצתה לקנות את העבודות, אך לא יכלה לשלם את מחירן בשל ערכם הגבוהה של הבולים – יותר מאלף דולר לכל בול – הציעה לו החלפה. בתמורה לעבודות קיבל ממנה פריד שני ארגזים מלאים באוסף בולים משנת 1948 עד 1999, כולל מעטפות יום ראשון. כך הפך פריד לאספן בולים, וגם הרחיב את השימוש בבולים בעבודותיו.
"בולים מסמנים תרבות", אומר פריד. "מוטבעים עליהם גדולי האומה, גדולי התרבות. וכאן עולה השאלה: מדוע אין המדינה מעלה על נס גיבורי תרבות מהמגזר הערבי?" פריד רואה את עצמו כדוברו של המיעוט הערבי, אך גם כשליח תרבותי, שמנסה ליצור קשר בין שתי התרבויות המתקיימות בארץ. הוא שואף להביא את האמת של שני פלחי הציבור הללו למודעות הכלל: להראות את הפצע, ולא לקשט אותו. משום כך הוא מתנגד לקישוט קירות של מוסדות בעבודותיו. "כדי לעשות את זה לא צריך להיות אמן".

בשנת 2008 הציג פריד בבית אגודת האמנים בתל אביב תערוכה בשם  Dead letter office (משרד למכתבים מתים) שאצרה שלומית שקד. התערוכה עסקה בסוגיית השלום התקוע, ובחוסר היכולת לשאת ולתת בעניין הכיבוש. המסר שלו עובר דרך משרדי ענק בארה"ב ובאירופה, שבהם נתקעים מכתבים, חלקם מאות שנים וחלקם כבר נשרפו, כי חסרה בהם כתובת הכותב או כתובת הנמען, ומכיוון שכך הם לא נפתחו מעולם ולא הגיעו ליעדם. סיטואציה שבה מסרים, גם כאלה שעשויים לפתור את הבעיות הקשות ביותר בעולם לא יגיעו ליעדם.

באותה שנה הוא אצר במוזיאון האסלאם בתל אביב תערוכה של 13 אמנים יהודים וערבים בשם "התכתבות". פריד מתאר את התערוכה כ"מבצע צבאי של לוחמי תרבות". כל אחד מהלוחמים/אמנים שהשתתף בתערוכה, התכתב עם הקהל, כשהוא מבטא ביקורת פנימית וחיצונית על חייו כאן. למשל, פטמה אבו רומי מעלה את הקשר שבין מסורת, לבין הפיכתה של ילדה רכה לאישה טרם זמנה. בציור של אבו רומי הופיעה נערה מצועפת פנים לצד דמות אב מאיימת העוטה גלימה מסורתית, וביניהם מושלכת בובת דובי, סמל אוניברסאלי לילדות.
הצלמת אחלם בסול הציגה תצלומים של שרידי כפרים ערביים. הציבור הישראלי רואה בהם חורבות ועובר על פניהם באדישות, בשעה שעבור הערבים, החורבות הללו מסמלות את הרס העבר שלהם בידי מדינת ישראל. האמן אסד עזי מציג צמות שנגזזו מראשו כשהיה בן שש. גידלו אותו כילדה, כי על פי המסורת יש לשמור על זהותו כבן זכר בסוד – כדי שלא יפגע בו מלאך המוות. חאדר וושאח כתב את שיריו של מחמוד דרוויש על גבי עורות של חיות, והוסיף עליהם גם דמויות של בני משפחתו שגורשו מבתיהם על ידי ישראל.

באום אל פחם אצר פריד תערוכה בשם "חום אדמה" (אפריל 2010), שעוסקת שוב בשאלת הזהויות. גם בתערוכה זו השתתפו אמנים ישראלים וערבים. זוהי תערוכה אסתטית ורגועה, נעימה לעין אך פועלת באופן מטריד על התת מודע. האמנית עופרה צימבליסטה, בנתה פסלים של גלימות ריקות ואישה שפניה מוסתרות, אישה /לא אישה. זהו מסר קיצוני של אובדן זהויות בריק ובהסתרה.

תערוכת יחיד של פריד אבו שקרה הוצגה בגלריה טובה אוסמן בספטמבר 2012 "ואתן לך ארץ חמדה", שם המרמז על ניכוס האתוס הישראלי. בתערוכה הוא עבד על שני מישורים. באחד, הוא מבליט את הדיסוננס בין הארץ היפה, הפסטורלית על שדותיה ויערותיה, שמעליה מגיחים מטוסי הקרב המשחיתים. במישור השני, השתמש בבולים, שגם בהם יש ניכוס של אובייקט המסמל את הממלכתיות של המדינה, לטובת האמירה הרצויה לו. הוא בחר להציג סדרת בולים של חיות ארצנו, ובמיוחד החמור, חיה סבילה, מנוצלת, שאינה מתלוננת כאשר "רוכבים" עליה. מסביב לבולים החתים בחותמות עליהן כתוב 'ערבי טוב'. 'Good Arab'

פריד מנסה לשלב בין ביקורת וטיעון כלפי המדינה לבין ביקורת פנימית ותסכול כלפי החברה והמסורות הערביות; וכן לבטא את דרישתם של האמנים הערבים להתקדם ולהתפתח הן בחברה הערבית והן במדינת ישראל, כאזרחים שווים. בהתייחסו לאמנים הערבים הוא מדבר על "צבא תרבותי" מסורס שאינו מצוי במורשת שלו ואינו מכיר את הזהות שלו, ואינו יכול לומר 'אני כאן, במקום שלי!' הוא מאמין שבנייה תרבותית אמיתית צומחת מהאנרגיה הנוצרת מחיכוך בין תרבויות שונות, והמיפוי העצמי שלנו, עולה כתוצאה מבחינה ושילוב של המודרניזציה, המורשת והגלובליזציה.

המאמר נכתב בעקבות שיחה עם פריד בסטודיו שלו, נובמבר 2012

רפרודוקציות: פריד אבו שקרה, "אחמניאבא", צבע על מזוניט, 40 על 40 ס"מ. מתוך 'זהות', 2001, אתר גלרית הקיבוץ.                         פריד אבו שקרה, 2001-2006 מתוך הסדרה Dead Letter Office, באתר של אסנת בר אור. חתולים, באתר חזקיה חכמון. חתול ואורנמנט, תערוכת הועד למלחמה באיידס.דיוקן האמן מתוך האתר hona